איך מעצבים תקווה

ה־7.10 היה ללא ספק היום הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. השכול, האבל והפחד מהעתיד הלא ידעו היו בעוצמות הגבוהות ביותר ידענו. אבל איכשהו, אחרי ההלם ומתוך הכאב, קרה משהו. מאות אלפי אנשים יצאו לעשות מעשה: לקטוף בעוטף, לאסוף ציוד למפונים, להכין אוכל לחיילים...  העשייה הזאת יצרה תחושה שאולי עוד יהיה פה בסדר. שהאנשים הטובים האלה שהם אנחנו, יתגברו ואולי אף יתקנו חלק מהדברים שמקולקלים כאן. העשייה הזאת יצרה תקווה.

זה לא מקרי שהעשיה ייצרה תקווה. תקווה, לפחות לפי התפיסה שלנו, היא לא רק ציפייה פאסיבית למשהו שיקרה. תקווה היא אקטיבית. כי אם רק ״יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא״, אז ״משיח לא בא. משיח גם לא מטלפן...״

כשחב״ד לעומת זאת מדברים על המשיח הם אומרים ״היכונו לביאת המשיח״ – התכוננות להבדיל מציפייה, היא אקטיבית. בשיר לשלום אומרים לנו ״אל תביאו יום יבוא, הביאו את היום״. זה הכל מגיע מאותה תפישה שתקווה היא אקטיבית. אחרי הכל, לאור בקצה המנהרה יש משמעות אופטימית רק אם אנחנו יכולים ללכת לכיוונו.

באוקטובר 2015 התמנה יורגן קלופ למאמן ליברפול, אז מועדון פאר במשבר שלא זכה בתואר האליפות כבר 30 שנה. ב־9 השנים של קלופ במועדון, הוא לא רק החזיר אותו לצמרת העולמית של מועדוני הכדורגל, אלא שינה מהותית את התחושות של הקהל, השחקנים וכל הגורמים במועדון כשהוא הופך אותם – ״From doubters to believers״ – מה שהפך להיות המוטו של התקופה שלו במועדון.

חומרי הגלם של תקווה

מהאופן בו קלופ שינה את ליברפול ניתן ללמוד מהם חומרי הגלם של תקווה:

זה מתחיל מאופטימיות. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה קלופ דיבר על התואר שיגיע. אבל האופטימיות הזאת באה עם כנות. הוא לא הבטיח תואר תוך שנה וגם לא שנתיים. הוא דיבר על הקושי להתמודד עם מתחרות גדולות וחזקות יותר ויותר אח״כ נתן תקווה לתואר תוך 4 שנים. הכנות הזאת היא קריטית. היא יכולה להיות ההבדל בין הבטחות באוויר שלא מחוברות למציאות לסימון יעד קשה אבל אפשרי.  הכנות הזאת מייצרת אמינות ואיתה אמון בתהליך ובדרך.

חומר הגלם השלישי הוא התשוקה. קלופ הגדיר את עצמו כאיש של רוק כבד, וכל מי שראה אותו משתולל על הקווים ומדרבן שחקנים, מבין מייד במה מדובר. התשוקה הזאת נותנת אנרגיה ורותמת אנשים לתהליך שהוא לא קל.

העקרון הרביעי הוא העצמת אנשים. כשקלופ חתם על החוזה האחרון שלו בליברפול, הוא כבר ביסס את מעמדו כאחד משני המאמנים הטובים בעולם. היה ברור שהוא יקבל כמעט כל שכר שירצה, אבל קלופ לא ביקש תוספת לעצמו. הוא ביקש 2 מיליון פאונד שיחולקו לצוות המאמנים שאיתו ולא רק זה, הוא גם דרש שייכתב בחוזה שהצוות שאיתו נמצא בכל הצילומים הרשמיים של המועדון. ככה מעצימים אנשים. ככה הופכים אותם לשותפים לדרך, כי לבד, אין תקווה.

עם חומרי הגלם האלה אפשר לייצר תקווה בצורות שונות, וכאן נכנס האספקט החמישי – יצירתיות. אצל קלופ היצירתיות באה לידי ביטוי בדרך האימון, בשיטת המשחק ובעיקר בקשר עם הקהל, השחקנים והתקשורת.

לפי תיאוריית התקווה של שניידר, תקווה היא מנגנון הישרדותי שאדם (או ארגון) לא יכול לשגשג בלעדיו. התקווה שקלופ הכניס לליברפול לא רק שהביאה למועדון 8 תארים ב־9 שנים, כולל אליפות הסטורית אחרי 30 שנה וזכיה בליגת האלופות, היא גם העלתה את ערך המועדון בשנים האלה מ ֿ1.2 ל־3.9 מיליארד פאונד.

קלופ לא היחיד שהשתמש בחומרי הגלם האלה כדי לייצר תקווה.

ווינסטון צ׳רצ׳יל החזיר את התקווה לבריטים בשעה הקשה ביותר של האנושות כשהגרמנים שעטו בארופה במלחמה העולם השניה.  היצירתיות שלו באה לידי ביטוי בשלושה נאומים אפיים:

 ״דם יזע ודמעות״ – היה הנאום שהוא נשא לאחר שנבחר, וכשמו כן הוא, נאום שדיבר על הקושי העצום שמחכה לאומה הבריטית, אבל בסופו יבוא ניצחון

״נילחם בחופים״ נישא שבועיים אחרי בזמן של חשש אמיתי שהגרמנים יפלשו לאי הבריטי. צ׳רצ׳יל סוחף את הבריטים בהבטחות של מלחמה ללא פשרות בכל מקום, שוב, עד הניצחון.

שבועיים אח״כ הגיע נאום ״שעתם היפה ביותר״, שצ׳רצ׳יל נושא אל מול הקולות שקוראים לפייסנות מול גרמניה. הנאום מסתיים במילים ״לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'״. שמשפט הזה מסכם את התקווה שצ׳רצ׳יל הביא לעם הבריטי. הוא היה מאוד כן, ולא הסתיר את הקשיים העצומים שעומדים להגי, אבל דאג תמיד להעביר את האמונה בניצחון שיבוא. התוכן ואופן הנאום היו מלאי תשוקה תוך שהוא מעצים אנשים ורותם אותם לתפקיד ההיסטורי שלפניהם.

בעולם אחר לחלוטין, ד"ר סוס מבטיח ש״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״. הוא מעצים את הקוראים ולוקח אותם למסע מלא אנרגיה ותשוקה ברכבת הרים של אופטימיות, לצד קשיים בדרך. כשכל זה ארוז בוירטואוזיות של טקסט ותמונה, התוצאה היא אחד הספרים הכי מלאי תקווה והכי יפים שנכתבו.

לסיכום, ארבעת חומרי הגלם של התקווה הם: כנות, אופטימיות, תשוקה והעצמת אנשים. באנגלית זה נשמע טוב יותר:

• Honesty
• Optimism
• Passion
• Empowerment

או בראשי תיבות : HOPE

קחו את חומרי הגלם האלה, תארזו אותם עם יצירתיות ותייצרו תקווה אמיתית לאנשים שאתכם, לארגונים בהם אתם עובדים לחברה בהם כולנו חיים.