הדרך האחרת

דרכים רבות יש בעולם להגדיר עיצוב. כל אחת והשקפת העולם שהיא מייצגת. כל אחת נותנת תפקיד ומשמעות למעצב, ליצירה, לתהליך ולתוצאה. בין השאר שמעתי הסברים כגון: להפוך רעיון לצורה, כשאסתטיקה פוגשת מטרה, שפה אוניברסלית, הבעה עצמית המשרתת קולקטיב, מדע ואומנות משולבים יחדיו, כל דבר.

עיצוב זה מסע. הוא מתחיל ברגע שהבעיה מונחת לפתחנו, ומסתיים ברגע שהתוצאה מונחת בפני הקהל. המסע הזה מתחיל בשביל בודד אחד, אבל מהר מאד הופך רצוף צמתים והתפצלויות. כל צומת מציב בפני המעצב אפשרות בחירה, כל בחירה מקדמת אותו במורד שביל חדש עד להחלטה הבאה. רצף החלטות מרגע שעלתה הבעיה ועד הרגע שנמצא הפתרון.

מעצבים מתחילים, העושים את צעדיהם הראשונים במסע הזה, מוצאים את עצמם עומדים בפני כל החלטה נטולי כלים, מתלבטים וחוששים, ובעיקר מתעכבים בחוסר בטחון. כל החלטה כזו, ברגע שנבחרת, לוקחת אותם לנקודת ההחלטה הבאה, וכן הלאה וכן הלאה - דרך ארוכה ומייסרת של קבלת החלטות. ככל שאנו לוקחים את המסע הזה יותר פעמים, נוכל לצייד את אמתחתינו בכלים הדרושים לקבלת ההחלטה הנכונה יותר. המהירה יותר. האפקטיבית יותר. מפת דרכים, נסיון, ראיה מוקדמת, אוסף טעויות, הכרת לקוח ועוד ועוד. כל אלו יעזרו לנו להתקדם במהירות אל עבר הפתרון. כל אחד וההחלטות שלו, כל אחד והפתרון שלו. עד כאן הכל טוב ויפה.

כשאנחנו מדברים על סגנון ייחודי של מעצב, אנחנו בעצם מתכוונים לאמר שכליו מובהקים, קבלת ההחלטות שלו עיקבית, ועל כן הפתרונות שהוא מגיע אליהם, נקודות היעד במסע הזה, נמצאות באותה טריטוריה. בעוד הנסיון מקצר את טווח המסע למעצב המנוסה, הנאיביות בחוסר הידיעה מאפשרת למעצב המתחיל אוקייבטיביות מלאה בבחירה, נטולת אינטרסים ושיקולים זרים, חפה מדעות קדומות והנחות יסוד מושרשות ומוצקות. התרמיל הריק על גבו לוקח אותו בקלילות אל מחוזות חדשים ומרתקים - בדיעבד קלילות משחררת והרפתקנית שכזו..

מה יקרה אם, פעם אחת, במהלך המסע הזה נקבל החלטה הפוכה ממה שהתרגלנו. רק החלטה אחת, לא יותר. תארו לכם פתאום מפגשים חדשים, התפצלויות ראשוניות, נופים ומראות שמעולם לא חוויתם, דילמות שדורשות כלים חדשים ומיומנויות שאין לכם. החלטה מסוג זה, ככל שתתקבל בתחילת המסע, כך היא תגדיר מחדש כיוון אחר לחלוטין ממה שהתרגלנו אליו. כמה מרתק יכול להיות מסע כזה, אל הלא נודע (או הנודע פחות). מסע שדורש מאיתנו כל פעם לגדול מחדש, להתרחב, לצאת מאזור הנוחות שלנו. כל מה שנדרש פה זו מודעות ברורה. להכיר את הנקודה העדינה והשברירית הזו שבה אנחנו מקבלים החלטה, קטנה כגדולה. לבודד אותה לרגע. לבחון אותה. להבין אותה. וברגע הזה להרים את המבט ולהסתכל סביב, אל עבר אינסוף הכיוונים האפשריים הנוספים. לצאת מהאינסטינקט ולבחור את הכיוון הכי פחות מתבקש. את אותו שביל צר שנעלם בסבך הלא מוכר. לנשום עמוק ולהיכנס אליו. בלי בטחון, בלי שלווה, אולי עם פחד, אולי חצי משותקים. אבל עם התרגשות ענקית של פעם ראשונה. לחזור לימים שבהם לא ידענו ולא הכרנו את ההרגלים שלנו, שכל כך מסרסים אותנו בדרך למעלה. לא פסענו בשביל הטבעי שלנו כי לא היה כזה. הימים הראשונים בהם כל בחירה, לא משנה איזו, היתה הפעם הראשונה שלנו. כמו חלוצים במרחבי היצירה. במרחבים הפנימיים של כל אחד ואחד מאיתנו. לגלות עד כמה רחבה ואינסופית היריעה. לחבק את הלא מוכר, לנשום מחדש.

הדרך האחרת רוברט פרוסט  (מאנגלית: עמית יריב)

שתי דרכים הובילו אל תוך היער

לא אצעד בשתיהן, למרבה הצער

ותייר בודד עמדתי זמן רב

והבטתי באחת, עמוק למרחב,

עד שפנתה ונעלמה ביער.

ואז השנייה, כמותה נאה,

ואולי ראויה אף יותר מהראשונה,

כי הדשא צמח בה, ירוק ופרוע;

אך כמות ההולכים באותה הדרך

הותירה את הדשא דומה בערך.

ושתיהן באותו הבוקר מולי

מכוסות, עטורות במרבד של עלים.

רציתי לבחור באחת, רק ליום!

אך ידעתי שדרכים מתפצלות פתאום,

ותהיתי אם אוכל לחזור לשלי.

כך אוכל לספר בצער כבד,

עוד שנים ודורות רבים למלמל,

שתי דרכים ביער היו ואני –

בחרתי בזו היותר ראשונית,

וזה היה כל ההבדל.