משחקים אותה יצירתיים

מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב בעיות. הן מרגשות אותי. מלחיצות אותי, מאתגרות אותי. הן בעיקר מזמינות אותי לריקוד שאני אוהב. לא הייתי כל כך אוהב אותן אם לא הייתי מצליח לפתור אותן גם בסוף. הפתרון מביא איתו ההנאה מאד גדולה. סיפוק. מכת דופמין כזו, שממש עושה לי היי קטן. אני מניח שהרבה יכולים להזדהות איתי בזה.

חשיבה יצירתית היא בד״כ כלי מאד יעיל בשביל להגיע לפתרון. לא תמיד הפתרון יצירתי, לעיתים הוא פשוט פותר את הבעיה, אבל באופן כללי - פתרון טוב מחייב תהליך יצירתי. ע״פ ויקיפדיה, ההגדרה ליצירתיות היא ״תהליך ההפקה של רעיונות מקוריים ורלוונטיים לסיטואציה הנתונה. חשיבה יצירתית מורכבת ממקוריות, גמישות ושימושיות״. מה שויקיפדיה לא מספרת לנו הוא, שהשלב הזה הוא בד״כ בלאגן לא קטן. ממש סוג של כאוס. כאוס בין ייאוש לתקוה, בין ריגוש לאכזבה, בין הפתרון לבעיה.

אנחנו צריכים כלים

וכשדברים יוצאים משליטה, אנחנו באופן טבעי מנסים לעשות בהם סדר. בשביל לקיים תהליך יצירתי אנחנו צריכים כלים טובים: מחקר, סקרנות, התבוננות, דמיון, אפילו מקלחת טובה. לפעמים אנחנו פשוט צריכים מישהו נוסף איתנו, להחליף רעיונות. מישהו שיעזור לנו לחשוב בקול, שיתן לנו מרחב להסתכל על הדברים מכל מיני זויות אחרות. שיכניס קצת פרספקטיבה. מישהו לעשות איתו סיעור מוחות, פינג פונג. הכדור עובר מצד לצד, כמו הרעיון. יש רק בעיה אחת - בפינג פונג יש לכל צד מטרה מאד ברורה: לנצח את היריב. לגבור על היריב. להביס אותו. זו לא ממש הגדרה טובה לשיתוף פעולה, וזה גרם לי לחשוב - מה דומה יותר מפינג פונג?

מטקות

מטקות הוא משחק ישראלי מטיפוס המסירות, המיועד לשני משתתפים או יותר. מטרת המשחק להתמסר בכדור גומי חלול באמצעות מחבטים עגולים בלבד במשך זמן רב ככל האפשר, בעוצמת חבטה גבוהה ומבלי שהכדור ייפול לקרקע. לשם כך, במשחק מתקדם נהוג כי שחקן אחד תפקידו תוקף ושחקן שני מגן. ישנן מטקות אשר מתמחות בהגנה/התקפה. אין במשחק מנצח או מפסיד. מקובל לשחק את המשחק על שפת הים או באתרי נופש נרחבים אחרים, אשר כוללים בדרך כלל רחצה. יש יגידו שמקור המשחק הוא בישראל, אפילו יכנו אותו הספורט הלאומי שלנו, אך משחקים אותו גם בברזיל, איטליה ויוון. מקור השם הוא מהמילה מַדַקָּה בערבית, שפירושה הוא עלי. צורת המטקה, המורכבת מידית שבסופה חלק מעוגל, היא בעלת דמיון לעלי. בנוסף הפעולה של נקישה קצובה קיימת בערבית בשורש ד-ק-ק, והנקישה הקצובה המאפיינת את המשחק מביאה אף היא לשם "מדקה״. (מתוך ויקיפדיה)

פתאום הבנתי, שהתהליך הזה שאנחנו קוראים לו סיעור מוחות, אותה ״סערה כאוטית״ שבה אנחנו מתפרצים אחד לשני לדברים, פולטים דברים מגוחכים ומופרכים, מתרגשים, מתייאשים, התהליך הזה הרבה יותר דומה למשחק מטקות מאשר למשחק פינג פונג. לא בזבזתי זמן, ויצאתי לחפש את המומחה הראשי בתחום. הגעתי לאבי חסון, אלוף המגנים בכל הזמנים. ביקשתי שנדבר על מטקות. רציתי ללמוד מאלוף המשחק את הסודות והשיטות, את העקרונות המנחים, לשמוע עצות ולקבל המלצות. פגשתי פילוסוף, לא פחות ולא יותר הוא מדבר על מטקות, ואני שומע סיעור מוחות.

סיעור מוחות

סיעור מוחות הוא אחד הכלים הכי חשובים בתהליך היצירתי. הוא המקום שבו הרעיונות הטובים ביותר נולדים. זה תהליך שכשמו כן הוא - סערה גדולה, כאוטית ומבולגנת. אם עושים אותו נכון, הוא מכפיל כוח אדיר ביכולת של קבוצות, ארגונים, חברות - לפתור את הבעיות הכי גדולות שלהם ולזוז קדימה. אם עושים את זה נכון. ואני מצטער להגיד - אנחנו לא תמיד עושים את זה נכון. את זה למדתי מאבי חסון.

את השיחה המרתקת עם אבי, ואת התובנות שנולדו ממנה חילקתי לחמישה חלקים: השחקנים, הכלים, הכדור, המשחק והנצחון.

השחקנים או From Competition to Coalition

נתחיל עם השחקנים. הדבר הבולט ביותר במשחק מטקות הוא ההבנה המיידית שאנחנו לא משחקים אחד נגד השני אלא אחד עם השני. השותפות הזו היא גיים צ׳יינג׳ר. היא מכתיבה את כל ההתנהלות שלנו בסיטואציה בצורה חדשה, אחרת. היא מסיתה את הפוקוס מהיריב, אל המשחק. מהמטקה הנגדית, אל הכדור עצמו, מהניצחון בסוף, אל כל מה שקורה בדרך. אבי אומר - ״במשחק מטקות יש לכם תלות מוחלטת בשחקן היריב. אתם חייבים להאמין לו. חייבים להאמין בו.״ ואני מוסיף - אתם חייבים להאמין בעצמכם אתו. כי תהליך יצירתי הוא משחק של אמון בין אנשים.

ב-2015 פורסם מחקר מקיף של שנתיים בגוגל, באמצעותו ניסו החוקרים להבין מה הפקטור מספר אחד שיעיד על צוות מוצלח. התשובה היא בטחון פסיכולוגי. (Psychological Safety). האמון שכל אחד בצוות נותן באחרים, שיעזרו לו וישמרו עליו. פקטור מספר אחד - מעל מקצועיות, משאבים, או כל פקטור אחר שאתם יכולים לחשוב עליו. כי אם אין אמפטיה, רצון שהשני יצליח, הכל הופך לאירוע תחרותי וקורס. ״אגב,״ אומר לי אבי, ״אמון יכול להיווצר במהלך המשחק, ללא היכרות מוקדמת״. כי אמון לא מבוסס בהכרח על היסטוריה, הוא מבוסס על כוונה

הכלים או To Have and to Serve

זה נכון שבמשחק מטקות כל שחקן רוצה בהצלחה של השני, אבל לאתגר אותו זה לא פחות חשוב. ״מרכז מטקה״ אבי קורא לזה. ״לדעת להביא את הכדור לנקודה הטובה ביותר עבור היריב, על מנת שיוכל להחזיר את המכה הטובה ביותר שלו וחוזר חלילה.״ צריך להכיר את החוזקות של השותפים שלנו לסיעור. לדעת להגיש להם את הרעיון למרכז המטקה. רק ככה הם ידעו להחזיר לנו את הכדור האופטימלי, זה שישים אותנו בנקודה טובה יותר, קרובה יותר לפתרון. צריך להיות Givers ולא Takers.

אדם גראנט, פרופסור בכיר בוורטון, ומרצה טד ידוע כתב ספר על זה- Give and Take. שם הוא מפרט את כל התיאוריה והמחקרים בנושא (ספר מאד מומלץ אגב). משפט אחד שקפץ לי במיוחד הוא - הדואג לעצמו שורד ביחידים, הדואג לאחרים שורד כקבוצה. או במילים אחרות: היתרון שלכם טמון ביתרון שלהם.

הכדור או Eye on the Ball

איך אומר אבי - “אתה חייב לדעת לשלוט בדברים, לא כמו שאתה רוצה אלא כמו שצריך”. הוא מספר ששחקנים צעירים בד״כ רוצים להוכיח כוח. עם אגו גבוה, הם חשובים יותר מהמשחק עצמו. העיניים שלהם על הרבה דברים, חוץ מהכדור עצמו. לפעמים הם מרוכזים בעצמם, בביצועים שלהם, במעמד שלהם, ולפעמים דווקא מרוכזים ביריב. בתנועות שלו, בכוונות שלו, בחולשות והחסרונות שלו.

“משחק טוב הוא כמו המטריקס - הכדור הוא כל העולם, והזמן עוצר. במשחק טוב האינסטינקטים יותר זריזים מהמחשבה״. ממה שאבי למד עם שנים, שחקן טוב מגיע מאוזן מבחינת האגו. יש לו את המודעות העצמית הכי גבוהה שיש, ויחד עם זאת הוא מפנה מקום גדול לאחר. מקשיב לו. נותן לו. הוא לא מלא בעצמו, ולא מרוכז באחרים. והאיזון הזה מאפשר לו להתרכז בדבר החשוב באמת.

בכדור.

ברעיון.

בנושא שלשמו מתכנסים כמה מוחות כשרוניים בחדר אחד לפתור בעיה.

המשחק או Practice makes Perfect

אבי מספר לי על הריגוש המתמשך הזה שיש לפני כל מכה מחדש. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עם כל מכה של הכדור באה מכה של אדרנלין. היד לומדת מכל מכה, מהר יותר מהראש. כריס ווס עבד שנים בחוד החנית של ניהול המשא ומתן ב-FBI, לימים גם עמד בראש היחידה לשחרור בני ערובה מסביב לעולם. אחרי שסיים את שירותו, הוציא ווס ספר נהדר בנושא ניהול משא ומתן. Never Split the Difference

בין היתר, ווס מתאר 2 טכניקות מאד אפקטיביות לייצר תקשורת פורה ועשירה.

האחת - ״תיוג״ זה האקט שבו אנחנו נותנים שם ומסגרת למה ששמענו. השניה - ״שחזור״ היא כאשר אנחנו חוזרים על מה שנאמר לנו. אלו טכניקות שעוזרות לאנשים סביבנו להרחיב את הדיאלוג, לפתח אותו, לעזור לנו להבין אותו טוב יותר.

החזרתיות הזו עוזרת לנו לדייק יותר ויותר. להשחיז את הרעיון, לחדד אותו. למקסם אותו. זה עניין של שיפור תוך כדי תנועה. כמו design thinking שרובכם בוודאי מכירים - תהליך של איטרציה מתמשכת. ניסוי וטעיה. כשהכדור עובר ככה מצד לצד, אנחנו מקבלים כל פעם הזדמנות להיות חדים יותר. חזקים יותר .מדויקים יותר.

הנצחון או The Game Must Go On

שאלתי את אבי שאלה פשוטה - איך מנצחים במטקות?

התשובה שלו היתה קצרה ומדוייקת: ״לשחק זה כבר לנצח״

נזכרתי בסיימון סינק. אותו בחור שהביא לנו את הרצאת הטד המפורסמת Start With Why. ב-2019 הוציא סיימון את הספר The Infinite Game. הספר עוסק באבחנה מאד ברורה בין משחקים סופיים למשחקים אינסופיים, ומשליך מזה על כל עולם העסקים. משחקים סופיים הם משחקים בהם החוקים ברורים, המטרות מוסכמות, והשחקנים משחקים לנצח את היריב. במשחקים אינסופיים אין חוקים ברורים, והמטרה היא לא לנצח, היא להשתפר. ״תפסיקו לחשוב איך אתם מנצחים את היריב, ותתחילו לחשוב איך אתם מנצחים את עצמכם״, אומר לנו סיימון.*

אבל תחשבו רגע שוב - משחק מטקות, כמו כל התהליך היצירתי, הוא משחק אינסופי. הוא משחק שבו המטרה היא להמשיך לשחק. זה משחק של כיוון, של דרך, לא של מטרה ותוצאה. התהליך עצמו הוא התוצאה, הפתרון הוא תוצר לוואי. לשחק זה כבר לנצח, ולנצח זה בעצם להמשיך לשחק.

אז מה היה לנו?

נסכם את 5 התובנות שלימד אותי אבי על סיעור מוחות. סליחה, על מטקות.

תאמינו בשותף שלכם.

כי כשתהיו בטוחים אחד בשני, תגיעו רחוק יותר ביחד

תגישו למרכז המטקה

כי כשתרימו להם להנחתה, הם ירימו אתכם בחזרה

תסתכלו תמיד על הכדור

כי להתמקד בכל דבר חוץ מהרעיון עצמו, זה בעצם, לפספס

תשתפרו בכל מכה

כי ניסוי וטעיה זו הדרך הכי בטוחה מטעות להצלחה

תמשיכו את המשחק

כי אבי אומר את זה טוב ממני - להמשיך לשחק, זה הנצחון האמיתי.

*תרשו לי רגע אתכם לחלק הראשון, בו דיברנו על השחקנים. באותו הקשר, אומר לנו סיימון באחד הציוצים האחרונים שלו:

To ask: What’s best for me is finite thinking

To ask What’s best for us Is infinite thinking